רשומות


יום שני, 13 ביולי 2015
1994 / 203 עמ'
לפי מראהו היה כבן ארבעים וחמש: שער השיבה הגזוז שלו התנוצץ בבוהק כהה, ככסף רקוע; פניו היו מרירות אך נטולות קמטים, קוויהן ישרים ונקיים להפליא, כמו נחרטו בחרט דק, קליל, ושרידי יופי מופלא ניכרים בהן: נאות מכל היו העיניים המאירות, השחורות, המוארכות. בכל דמותו ההדורה, האצילית, שימר דודו של ארקאדי את תמירות העלומים ואותה שאיפה אל־על, הרחק מן האדמה, הנעלמת על־פי־רוב בשנות העשרים לחייו של אדם...

פיוטר הזדרז ויצא לדרכו; בעודו רץ להביא כירכרה, ישבו שני היריבים על הקרקע והחרישו. פאוול פטרוביץ׳ השתדל לא להביט לעברו של בזארוב; למרות הכל לא רצה להתפייס אתו; הוא בוש ביהירותו, בכשלונו, בוש בכל המהומה שהקים, אף שידע כי העניין לא יכול היה להסתיים טוב יותר. ״לפחות לא יתרוצץ פה בין הרגליים,״ ניחם את עצמו, ״וגם זו לטובה.״ השתיקה התארכה, מביכה וכבדה. לשניהם היה לא נוח. איש־איש ידע בחוש שחברו מבין ללבו. תחושה זו נעימה מאוד לידידים, וכלל אינה נעימה ליריבים, ומה גם שאי אפשר לשוחח מלב אל לב, אף לא לקום וללכת...

בניקוֹלְסְקוֹיֶה, בגן, בצל עץ־מילה גבוה, ישבו קטיה וארקאדי על תלולית מכוסה עשב צפוף. על הארץ לידם רבצה לה פִיפִי, גופה המוארך מעוקל באותו עיקול חינני הקרוי בפי הציידים ״שכיבת ארנבת״. גם ארקאדי גם קטיה החרישו; הוא החזיק בידיו ספר פתוח־למחצה, ואילו היא ביררה והוציאה שיירים של פירורי לחם לבן מתוך סלסלה ופיזרה אותם לפני להקה קטנה של דרורים, שבחציפות הפחדנית המיוחדת להם קיפצו וצייצו לרגליה ממש. הרוח הקלה הרוחשת בעלי המילה היתה מוליכה הלוך ושוב כתמי אור זהובים־חיוורים, שנעו גם על השביל האפלולי, גם על גבה הצהוב של פיפי; צל רוגע היה שפוך על ארקאדי ועל קטיה; רק מפעם לפעם היה ניצת בשערה איזה פס זוהר. שניהם שתקו; אבל דווקא שתיקתם, דרך ישיבתם זה ליד זה, העידו על אמון וקירבת לבבות: איש מהם כמו לא חשב כלל על שכנו, אלא שמח לו בחשאי על קירבתו...

כשגילגלה עימו שיחה על דברים של מה־בכך, ואפילו כשהתלוצצה עימו, הציקה לה איזו תחושה קלה של פחד. כך יש שנוסעי ספינה בלב ים מפטפטים זה עם זה וצוחקים להם בשאננות, ממש כשם שהיו עושים על קרקע מוצקה; אבל די שיהיה איזה עיכוב קל־שבקלים, די שיופיע סימן קל־שבקלים לאיזה עניין יוצא־דופן, וכבר תבצבץ על כל קלסתר איזו ארשת מיוחדת־במינה של חרדה, המעידה בעליל על תחושה הולכת ונמשכת של סכנה...

אודינצוב המנוח לא אהב חידושים, אך הניח מקום ל״כמה שעשועים של אנינות טעם״, ועל כן הקים בגנו, בין החממה והבריכה, כמין סטָיו יווני בנוי לבנים רוסיות. בקיר האחורי האטום של אותו סטיו, או אכסדרה, נקבעו שש גומחות לפסלים, שהיה בדעת אודינצוב להזמינם בחוץ־לארץ. הפסלים נועדו לגלם ״התבודדות״, ״שתיקה״, ״הירהורים״, ״תוגה״, ״ביישנות״, ״רגישות״. את אחד הפסלים, אלת השתיקה המניחה אצבעה על שפתיה, כבר הביאו וביקשו להציבו במקומו. אבל בו־ביום ניפצו זאטוטי החצר את חוטמה, ואף כי טייח שכן הבטיח להתקין לה חוטם ״יפה שבעתיים מקודמו״, ציווה אודינצוב להשאירה כמות שהיא, והיא התגלגלה אל פינת מחסן־הדייש, שם עמדה לה שנים ארוכות והילכה אימים על האיכרות השטופות באמונות־שווא...

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.


2 תגובות:

  1. מנסה לשחזר מה כתבתי.
    נהניתי מאד. קטעים יפהפיים אחד אחד, כמו אבני חן מעוצבות. מעורר געגועים לספרות הזאת, שפעם ככ נהניתי לקרוא (לא יודעת למה הפסקתי?). התרגום חדש? כי השפה רעננה גם אם עשירה ומשמרת בדיוק את רוח הטקסט.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מנחש שזה אומר שמערכת התגובות המקורית של בלוגגר אינה עובדת עם ניידים.
      תרגום של נילי מירסקי (אני מאוד אוהב את התרגומים ואת העריכות שלה. פעם הזדמנתי להרצאה שלה, אישה מאוד מיוחדת). הוצאה 1994, הדפסה רביעית 2008.

      מחק

Back to Top